הוא הבטיח לי שזה נגמר.
שאין עוד, שזה נעלם.נעלם ולעולם לא יחזור.
הייתי צריכה לדעת שזה שקר.שהוא רק חשב על עצמו, לא עלי.
לא על איך זה ישפיע עלי.
הוא פשוט נטש אותי.הוא גרם לי להאמין שאני אהיה בסדר.
שאני לא אוכל לפגוע יותר באף אחד.אבל הוא רק גרם לי לפגוע בעצמי.
אני בחיים לא אסלח לו על זה.
אני פשוט לא יכולה.המשכתי לרוץ, אני כבר לא יודעת לאן.
פשוט ברחתי מנסה לברוח מהמציאות, מהשקרים שהוא סיפר לי.
אם אני לא אמשיך לברוח הוא עלול למצוא אותי.
אני לא יכולה להסתכן בזה.
הוא יפגע בי, אני בטוחה.
הוא ינסה להרוג אותי לפני שאני אהרוג אותו.
אני מכירה אותו, הוא לא יוותר עד שימצא אותי.
ימצא אותי ויהרוג אותי.
אני פשוט חייבת להמשיך לרוץ.
אני כבר לא מצליחה להרגיש את הרגליים שלי על הקרקע.
הכביש המהיר חולף על פני במהירות.
אני מאמינה שכבר יצאתי מהארץ, או לפחות אני מקווה.
מחוץ לארץ אני אהיה בטוחה יותר, אבל עדיין הוא יכולה למצוא אותי.
אני צריכה להיות יותר זהירה, אבל מכאן אני יכולה לברוח לאן שרק ארצה.
הוא לא יכול לשלוט בי עכשיו, אני חופשייה!
או לפחות אני מקווה שכך אשאר..
"כן ולאן את חושבת שאת הולכת גברת צעירה?"
נעצרתי במקומי, ונשמתי עמוק, אסור לי לכעוס, לפחות לא עכשיו
הסתכלתי עליו, אדם צעיר בגיל 21 בערך.. הוא הסתכל עלי בעיניים כחולות גדולות, חייכתי אליו.
הוא התעלם ממני וכיוון אלי את הרובה שלו,
הוא חייל, את זה כבר הבנתי לפי המעיל הענקי שהוא לבש, והכובע הירוק שכמעט נשמט לו מהכיס.
אני לא רוצה לפגוע בו, אני בסך הכל צריכה להירגע ולנשום עמוק.
"קרה משהו?" שאלתי.
"את יכולה להגיד לי מה את עושה כאן? "
הסתכלתי עליו, ניסיתי למצוא דרך להיחלץ מהמצב," זה עניינך?" שאלתי, מנסה לשמור על קור רוח.
הוא הרים את הנשק שלו וכיוון אותו אלי,
יכולתי לראות שהוא חדש בנושא הזה, שהוא לא יודע מה הוא עושה.
אניאשאל שוב, מה את עושה כאן?"
"טוב את יודעת מה? בואי נתחיל מההתחלה, איך קוראים לך?" הוא הסתכל עלי,
ניסיתי לקרוא את הבעת הפנים שלו,
לבדוק מה הוא מרגיש.
הוא בודד, אני בטוחה בזה.
"אלי, אלי רוס." " ואני צריכה לעבור."
התחלתי להתקדם לכיוון הגדר, הוא עצר אותי עם הרובה ואמר "אני מצטער אמילי, אבל זה בלתי אפשרי.
את לא יכולה לעבור מכאן, אני מבקש שתלכי."
התחלתי להרגיש את הדם שלי מתחמם, התחלתי לצעוק. " אתה לא יכול לעשות את זה! במיוחד לא עכשיו!
אני חייבת לעבור לצד השני!" עברתי את החייל במהירות ונעמדתי מול הגדר.
התחלתי לטפס. הוא ירה.
זה טיפה כאב בהתחלה אבל אחר כך זה התחיל להחלים,
החור הגדול שנוצר לי בבטן מתחיל להעלם וככה גם הסבלנות שלי,
תפסתי את הצוואר שלו ושיספתי לו את הגרון בידיים.
ללא רחמים. כמו מפלצת.
הוא הוציא צרחה, הדם השפריץ לכל מקום.
תפסתי אותו וזרקתי אותו לאחד השיחים הקרובים.
הבערתי את השיח והתיישבתי מול האש.
התחלתי להירגע.
עדיין לא קלטתי מה עשיתי, אבל אני יודעת שעכשיו אני חייבת לברוח!
